<h1>ספר החינוך מצוה רכ"ט</h1>
<h2>דף טז.</h2>
שלא לגזול, כלומר שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו בכח ובזרוע בפרסום, שנאמר [ויקרא י"ט] ולא תגזול, ובא הפירוש עליו שלשון גזילה נופל על החוטף דבר מיד חבירו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אונס ובפרסום, כעניין שנאמר [שמואל ב' כ"ג] ויגזול את החנית מיד המצרי. שורש המצוה ידוע שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו כי יודע הגוזל ממנו כי בבוא עליו תקיף ממנו היה גם הוא נגזל, והוא סיבה לחרבן היישוב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין נ"ז ע"א] שאסור דאוריתא לגזול אפילו כל שהוא, אבל לאו דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון, אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו והוא אסור דאוריתא. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [הלכ' גזילה ואבידה פ"א ה"ב] אפילו גוי ועובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר, ובגמרא [ב"ק קי"ט ע"א] אמרו זכרונם לברכה שאפילו אנשים שמותר לאבד גופן כגון המינין אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב להם, ואמרו בטעם זה שמא יצא מהן זרע ראוי ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכוונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יש בנפשם בהרגילה במדות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך העון. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"ק צ"ח ע"ב] שהגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר [ויקרא ה'] הגזילה אשר גזל, ופירשו זכרונם לברכה יחזיר כעין שגזל, ומפני כן אמרו כי בדין הוא שאפילו גזל מריש, פירוש קורה, ובנאה בבירה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני שתקנת השבים תיקנו נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה איך יש כח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חבירו בישוב ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חבירו והבליע לו בחשבון שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות דקיימא לן כרבי יצחק [ב"ק קי"ח ע"ב] דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו, ומנין שלא לדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת בין שהאכיל הגזילה לבנים קודם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע חייבים הבנים לשלם דמי הגזילה, אבל מן המטלטלים לא יהיו חייבין היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתיקנו כן שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תיקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם. ומה שאמרנו שאסור ליהנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל, אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל אף על פי שהוא מועט מותר ליהנות ממנו עד שידע בבירור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזילה ודיני יאוש ושינוי רשות ושאר פרטיהן מבוארין בפרקים ט' וי' מקמא, וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא במצות עשה י"א. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה דהשבה שנאמר והשיב את הגזילה וגומר, ואפילו ביטל עשה שבה, כלומר ששרף את הגזילה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שניתן לתשלומין שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר יוסיף החומש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות [ט"ז ע"א].
